לעיתים, בימי שישי, כשעה לפני שבת, כשהשמש נוגעת לא נוגעת במצודת ציפורי, גולשת לצמרות העצים, אני מטפס לי הביתה מכרם הזיתים, לאט , רגוע מתזזית השבוע , מוכן לשבת.

בעברי לצד בית העלמין הקומפקטי שלנו אני מבחין לעיתים במבקרי יום השישי הבאים בשעריו. שעה שקטה של געגוע למי שכבר איננו.

אני מסיט מבט, כאילו לא רואה, חושש מחדירה אפשרית לפרטיות , מנגיעה בעצבים רגישים.

יש מהם שיושבים לצד מצבה, מביטים בה, דוממים. יש כאלו שעסוקים בפעילות קדחתנית מסביב. שתילה, השקיה, תיקון גדר, ברז מים דולף. מעין תחזוקת בית של יום שישי המבטאת חיבור פשוט, יומיומי , לשוכן העפר היקר להם כל כך. כזה היה דורון. תמיד אינסטרומנטלי. עסוק במשהו. מתקן את השער, מנכש, סוחב אבנים , מארגן. מתעל את התוגה לעשייה קדחתנית. מנסה להחיות מחדש את ישי שלו שאיבד, דרך האבנים, הצמחים, דרך "הפרויקט". אובססיבי לפרטים הכי קטנים שיש. איש איש ומחוזות המילוט המותאמים לו.

ושוב, כאז, כמו בהילוך חוזר, אנחנו מהלכים בליל חורף קר בשקט מצמית , בשיירה אינסופית , מכונסת בעצמה, מכווצת מצינת ראש חודש שבט, ומהעצב הגדול. אור הזרקורים סביב בית העלמין משרה תחושה סוריאליסטית. עומדים סביב, נועצים מבט מעורפל באפילה ומקשיבים לקול הלמות הטוריות גורפות העפר. כמה פסוקים, משפטי פרידה אחרונים. אז ככה זה נגמר , דורון. הפעם, ממש לא כפי שתכננת. תכל'ס, בלעדיך,באמת היה בלגן עם התאורה. תחסר לנו , דורון, מאד מאד

יום ששי הוא היום שלנו עם דורון בן משה. באופן קבוע, בכל בוקר יום ששי, דורון הוא הראשון שמביא את המנות לקשישים של יום ששי. בדרך הוא אוסף מהשביל שלנו את עיתון השבת ומביא לנו. אחרי זה קצת פטפוט על דא והא מחיינו בישוב.

קשה לאבד מישהו שהוא חלק מהשגרה הטובה של חיינו.הוא יחסר בכל יום ששי בבוקר, ובעוד רגעים רבים אחרים.

מאד קשה.

צילה

לחגית והמשפחה

הערכתי מאד את דורון

בפעמים שנפגשנו -היה נעים ןמעניין לשוחח איתו ולשמוע על התפתחות אישיותו ועל צמיחתכם כמשפחה.

כאב לי מאד לשמוע על פרידתו מאיתנו ואני בטוח שיחסר לכם מאד.

כשהייתי בת 4 טיפסתי על אחד הסלים הגבוהים במגרש הכדורסל הישן (מאחורי החמוריה).

אמי שהבחינה בי מטילטלת מטבעת הסל פרצה בצעקה.

דורון רץ והצליח לתפוס אותי בעודי נופלת באוויר!

יתכן שבכך הציל את חיי ואין ספק שמנע ממני פגיעה משמעותית

יהי זכרו ברוך